בית | ניוזלטר | מבט אל העבר:היבטים גיאוגרפיים, היסטוריים, תרבותיים

מבט אל העבר:היבטים גיאוגרפיים, היסטוריים, תרבותיים

גיאולוגיה וטופוגרפיה של בקעת הירדן – לפני מיליוני שנים חרקה הארץ ורעדה, הרים נפרדו וסדקים נבקעו.
מאז, בתהליך ארוך ואטי שנמשך עד ימינו אנו, נוצר אחד מחבלי הארץ היפים בארצנו. כמה מילים על הגיאולוגיה שעיצבה את נוף הקדומים של הבקעה.

בקעת הירדן – בין שני לוחות

בקעת הירדן, בין הרי הגלעד ומואב במזרח להרי שומרון במערב, ובין הכנרת בצפון לים-המלח בדרום, כ-100 ק"מ מתוך עמק צר לאורך כ-1000 ק"מ מים סוף עד דרום טורקיה והידוע כבקע ים המלח. בקע זה נוצר, במפגש  שבין שני לוחות בקרום כדור הארץ – לוח ערב במזרח ולוח ישראל-סיני במערב. לוחות אלה נוצרו לפני כעשרים מיליון שנה. לוח אפריקה –נע צפונה בעוד לוח אירופה-אסיה – נבקע לאורך ים סוף. תהליך זה מתקיים אף היום. הן לוח ערב והן לוח ישראל-סיני נעים צפונה, אך הלוח המזרחי נע מהר יותר בשיעור כחמישה מ”מ בשנה. התנועה בין הלוחות היא בעיקרה אופקית, והיא מתרחשת ברובה על העתקים באורך כמה עשרות קילומטרים שכיוונם הכללי הוא צפון-דרום. אולם לתנועה זו יש גם מרכיב אנכי, ולכן מזה כמה מיליוני שנים משתפלת בקעת הירדן לעומת גושי ההרים שמשני עבריה. את בקעת הירדן מבתרים העתקים שכיוונם צפון-מזרח – דרום-מערב, שרובם אינם מתבטאים בפני השטח.

רעידות אדמה בבקעת הירדן

במבט אזורי, התנועה היחסית בין שני הלוחות היא אמנם רציפה, אך התנועה לאורך העתקים מסוימים בין הלוחות מתרחשת בקפיצות. גושי הסלע משני צדי ההעתקים מתעוותים כתוצאה מן התנועה, והעיוות נמשך עד אשר גושי הסלע נשברים. שבירה זו, המתרחשת בתוך שניות אחדות, מלווה בשחרור של האנרגיה שהייתה אצורה בגושי הסלע בתקופה שבה הם התעוותו. האנרגיה המשתחררת במהירות מתפשטת כגלים בקרום כדור הארץ, ואלה מחוללים רעידת אדמה. בדרך כלל עצמת הגלים רבה יותר בקרבת ההעתק שיצר אותם, והם נחלשים ככל שמתרחקים ממקור הרעידה. מכיוון שבקע ים המלח, ובקעת הירדן כחלק ממנו, הם אזורים המחוללים רעידות אדמה, נרשמות כאן מדי שבועות אחדים רעידות אדמה חלשות (עד דרגה 2), ומדי שנים אחדות נרשמות רעידות אדמה בינוניות (בערך בדרגה 4). במהלך שבועיים בשנת 2006 נרשמו באזור פצאל שתי רעידות אדמה בדרגה 4 ו- 4.4.

מן התיעוד הגיאולוגי הפרהיסטורי עולה כי בבקעת הירדן מתרחשות רעידות אדמה חזקות מאוד, בדרגה גבוהה מ-7, בתדירות ממוצעת של אלפי שנים; רעידות אדמה חזקות , בדרגה גבוהה מ- 6, התחרשו באזור בתדירות ממוצעת של מאות שנים. מקורן של רעידות אדמה אלה, בקריעת קרום כדור הארץ לאורך העתקים בבקעת הירדן, התרחשו בשנת 363 לספירה (אז נגרם הרס בבית שאן ובשכם ואף בגליל ובשפלת יהודה) ובשנת 746 או 749 לספירה (אז נהרסה בית שאן). רעידת האדמה החזקה האחרונה, בדרגה 6.2, התרחשה ביום 11 ביולי 1927, ומקורה בקריעת קרום כדור הארץ על העתק באורך כארבעים ק”מ בכיוון דרום-מערב – צפון-מזרח, בין צפון ים המלח למרגלות מצפה שלם לבין מרכז הבקעה צפונית-מזרחית ליריחו. רעידת אדמה זו גרמה להרס משני עברי בקעת הירדן: ברבת עמון וסלט ממזרח, וביריחו, שכם, ירושלים, לוד ורמלה במערב. כשלוש מאות איש נהרגו וכאלף נפצעו ברעידת אדמה זו.

אגמים קדומים בבקעת הירדן

בקעת הירדן בהגדרתה היא שקע טופוגרפי שמשי עבריו זורמים אליו נחלים. בתקופות חמות בעבר, שאקלימן היה דומה לזה של ימינו, התאדה חלק גדול מן המים שהגיעו לבקעה, וחלקם הקטן נותר ויצר אגמים ששטחם דומה לזה של ים המלח. בתקופה כזאת, שנמשכה כמה מאות אלפי שנים והסתיימה לפני כמאה אלף שנים, הורבדו לכל אורך בקעת הירדן, שכבות של חול וטין. הן יצרו יחידת סלע המכונה תצורת סמרה. לעומת זאת, בתקופות קרות, שבהן שיעור האידוי נמוך, או מרובות גשמים, התרחב ים המלח דרומה וצפונה, ובקעת הירדן הייתה חלק מאגם צר וארוך. התקופה האחרונה שבה בקעת הירדן הייתה מכוסה מי אגם החלה לפני שבעים אלף שנים והסתיימה לפני כחמישה עשר אלף שנים. אגם זה מכונה אגם הלשון, מכיוון שהשכבות הדקות והרכות האופייניות לו חשופות היטב בחצי אי הלשון (שהפריד עד לפני כעשרים שנים בין החלק הדרומי לחלק הצפוני של ים המלח). במהלך רוב תקופה זו עמד מפלס אגם הלשון בגובה 280 מ’ מתחת לפני הים, כלומר יותר מ- 100 מ’ מעל למפלס הנוכחי של ים המלח.

כתוצאה מכך הוצפה בקעת הירדן במי אגם עד לדרום עמק בית שאן. במשך תקופה קצרה של כמה אלפי שנים, בין עשרים וחמישה אלף שנים ל- עשרים אלף שנים לפני ההווה, עלה מפלס אגם הלשון לגובה מרבי של 160 מ’ מתחת לפני הים, כ- 200 מ’ מעל מפלס ים המלח, ובתקופה זו היה ים המלח מחובר לכינרת כאגם צר וארוך, שהגיע בדרום עד לחצבה. בעונות החורף הגיעו לאגם הלשון מי הנחלים שנשאו עמם חלוקים, חול וטין. החלוקים והחול הכבדים יחסית הורבדו על קרקעית האגם סמוך לשפתו, והטין המרחף במים הורבד במרכזו. בדרך זו נוצרה מדי שנה על פני קרקעית האגם שכבה דקה, כהה, בעובי כמילימטר אחד. בנוסף, מי הנחלים השוטפים אל האגם הכילו אז – כהיום – גם כמויות קטנות של גיר מומס, ובעונות הקיץ, עת התאדתה שכבת המים העליונה של האגם, הגיעו המים לריכוז גבוה עד כדי השקעת הגיר, כגבישים של המינרל ארגוניט, בצורת מחטים זעירות בצבע לבן. לאחר שריחפו במי האגם במשך שבועות אחדים, שקעו גבישי הגיר אל קרקעית האגם ויצרו עליה שכבה לבנה דקה שעובייה כמילימטר. כך, במשך חמישים וחמישה אלף שנים הורבדו עשרות אלפי זוגות-שכבות כאלה, כהות ובהירות לסירוגין, אשר יצרו יחידת סלע בעובי של כארבעים מטר והמכונה בשפת הגיאולוגים – תצורת הלשון. תצורת הלשון הבהירה חשופה ונראית היטב לאורך המצוקים המגבילים את גאון הירדן בין גשר דמיה לגשר בית הערבה, שם היא מונחת על תצורת סמרה הכהה יותר ובקטעים לאורך כביש 90 - במערב בקעת הירדן. בהרכבם הכימי והאיזוטופי של גבישי הגיר מתצורת הלשון מצויות העדויות להרכב המקורי של מי האגם מהם נוצרו. במקומות שונים נותרו גם עדויות למציאות של חיים במי אותו אגם, בעיקר אצות צורניות (דיאטומיאות) במגוון של מאות מינים, סרטנים זעירים (אוסטרקודה) ואף חיידקים כחולים (ציאנובקטריות) שהותירו מושבות עשויות גיר. משטח מושבות כאלה על פני דונמים אחדים היה מצפון למושב נעמה. המסקנה העולה מכלל עדויות אלה היא כי מי אגם הלשון בצפון באזור בית שאן-כינרת, היו מתוקים ובדרום באזור ים-המלח היו מלוחים עד כדי מליחות של כמאה גרם מלחים בליטר, פי שלושה ממליחות מי ים רגילים. במי האגם לאורך בקעת הירדן התקיים אפוא מפל מליחות הדרגתי, שנשמר ככזה במשך עשרות אלפי שנים, עקב העובדה שהמקור העיקרי של מים מתוקים היה כל העת בצפון, בדומה למצב היום.

לפני כתשעה עשר אלף שנים, לאחר שיא תקופת הקרח האחרונה, חלה עלייה ניכרת בטמפרטורה, מי אגם הלשון התאדו והאגם נסוג לממדיו הנוכחיים של ים המלח. לפני כעשרת אלפים שנים, בתקופה עתירת גשם, נסחפה קרקע אדומה מסוג טרה-רוסה מן ההרים הגובלים בבקעת הירדן ובאמצעות הנחלים הגיעה לבקעה ויצרה בה יחידת סלע בעובי מטרים אחדים המכונה תצורת פצאל. קרקע פורייה זו, בצירוף המעיינות שבגבול בקעת הירדן, היא שאפשרה את התפתחות החקלאות הקדומה באזור, ועליה נסמכת חקלאות בקעת הירדן עד ימינו.

תודה לרמי וינברגר, המכון הגיאולוגי, על עזרתו בהכנת המאמר.

מבנה טופוגרפי

חתך לרוחב הבקעה מציג מבנה כללי של שתי מדרגות:
המדרגה התחתונה היא מישור ההצפה של הירדן הנקרא "גאון הירדן" - בערבית זור, ומשמעו האזור הסבוך, ובעברית מלשון "גאות". רוחבו הממוצע הוא כ-1,200 מטר אך במקומות רבים הוא מצטמצם ל-500 מטר ואף פחות. זהו המקום המכונה בשם "פשט ההצפה" - בו המים גואים ומציפים את השטח בזמן שהירדן היה עוד נהר. גם היום באזור צמחייה עבותה, והוא עשיר בבעלי חיים.

המדרגה העליונה היא "ככר הירדן"-ע'ור, בה ממוקמים היישובים ושטחי החקלאות המשופעים במעיינות ובה עובר כביש הבקעה-מס' 90. מבנה זה קיים בשני צידי של נהר הירדן, אלא, שבצידו המזרחי הירדני, לרוב השטח רחב יותר. עובדה זו היא תוצאה של הנחלים ממזרח שהם גדולים יותר ונושאים סחף רב יותר אל הנהר.

בין הע'ור לזור, ישנם מדרונות תלולים שגובהן 15-25 מ' בצפון ועד 40 מטר ויותר בדרום; זהו אזור הביתרונות, בערבית = קאטרה שפירושו דבשת של גמל, הוא  אזור ביניים בין המדרגה העליונה של כיכר הירדן, לבין, המדרגה התחתונה של גאון הירדן. רוחבו מ-1 ק"מ בצפון עד 3 ק"מ במרכז הבקעה, באזור שפכו של נחל יבוק ממזרח, ומשם ודרומה הוא הולך וצר. הביתרונות, הינן גבעות לבנות שאריות של ימת הלשון הקדומה, שהשתרעה מאזור חצבה ועד צפונית לכנרת ונוצרו בתהליך של השקעת מלחים.

תמונת הנוף המצטיירת ממבנה זה, היא של רצועה מישורית הנפרשת לאורך, במזרחה סוגרים עליה– הרי הגלעד והמואב, וממערב – המורדות הרי-השומרון והרי-יהודה. בין לבין זורם לו נהר הירדן המציין את קו הגבול של ישראל עם ממלכת ירדן.