בית | נתונים כללים

נתונים כללים

אזור בקעת הירדן התחום בין בקעת  בית שאן בצפון ועד ים המלח לכיוון עין גדי בדרום, היה עד 1967 בתחום שלטונה של ממלכת ירדן. בעקבות ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, עברו לתחום אחריותה של מדינת ישראל שטחי סיני, רמת הגולן ושטחי השומרון ויהודה עד לגדות הירדן (הגדה המערבית). האחריות לניהול הפעילות האזרחית בחלקי ארץ אלה הוטלה על המנהל האזרחי.

ב-1980, הוקמה המועצה האזורית בקעת הירדן; ותחום שיפוטה נקבע בהתאם לפריסת היישובים שהוקמו. גבולה הצפוני של המועצה האזורית הוא נחל בזק, והוא נקבע בהתאמה לקו הגבול שהיה קיים בין ישראל לממלכת ירדן עד 1967. בדרום, תחומה משתרע עד למבואותיה הצפוניים של העיר יריחו. שטחהּ מתפרס על פני 860,000 דונם, כ-70 ק"מ אורכה, ורוחבה נע בין 5 ל-25 ק"מ בלבד. הגובה הטופוגרפי בצפון הבקעה מגיע ל-270- מטר מתחת לפני הים; וככל שמדרימים, פני השטח יורדים, עד הגיעם בים המלח לגובה של 400- מטר מתחת לפני הים.

בקעת הירדן היא רצועה צרה וארוכה, המוקפת הרים משני עבריה. בצדה המזרחי הרי גלעד ומואב, ובצדה המערבי המדרונות המזרחיים של הרי השומרון. אלה שונים באופיים מהבקעה התחתונה, ולמעשה מבחינה גיאוגרפית מהווים יחידת נוף נפרדת, אך נכללים ברצף תחום השיפוט של המועצה האזורית בקעת הירדן.
בהיבט הגיאוגרפי, בקעת הירדן מאופיינת בשלוש יחידות נוף: הראשונה, כיכר הירדן – הע'ור, המהווה את הבקעה המרכזית כבסיס להקמת המרחב ההתיישבותי; השנייה, אזור בִּתרונות השוליים – קאטרה, אותן גבעות חוואר החוצצות בין כיכר הירדן לאזור השלישי – הוא גאון הירדן, הז'ור. נהר הירדן, הזורם במקום הנמוך ביותר לאורכה של הבקעה, הוא גם קו הגבול המזרחי המפריד בין ישראל ובין שכנותיה.

אקלים בקעת הירדן מוגדר כיבשתי ובעל מאפיינים של אקלים מדברי, למרות היותו מחוץ לרצועת המדבריות העולמית. האזור הוא מהיבשים והחמים בארץ עם טמפרטורות גבוהות, מיעוט משקעים, וערכי התאיידות גבוהים. מבחינה טופוגרפית נמנה האזור עם האזורים הנמוכים ביותר בארץ וככל שמדרימים הוא נעשה נמוך יותר. מיקומו בצל הרי שומרון וריחוקו מן הים התיכון הם מהגורמים העיקריים להיווצרות תנאי האקלים המדבריים בו. בגאון הירדן אקלים קיצוני יותר, חם יותר בשעות היום וקר יותר מהבקעה בשעות הלילה (גת וקרני, 1995). מבחינת אקלים, אזור המורדות המזרחיים של הרי השומרון מהווה אזור מעבר בין אקלים ההר, שמאפייניו חורף גשום יחסית וקר וקיץ נוח, לבין אקלים בקעת הירדן החם והצחיח (ביתן ורובין, 1991).

הקרקעות בבקעת הירדן נוצרו בחלקן מסחף נחלים ומבלייה של חוואר הלשון. הקרקעות הראויות לעיבוד חקלאי הן בעיקר קרקעות סחף (אלוביאליות). באזור ההררי אפשר למצוא קרקעות חומות (גרומוסוליות) שנוצרו מסחף חרסיתי, התופחות כתוצאה ממגע עם מים. כאשר המרכיב החרסיתי דומיננטי ומאופיין בגרגר דק, הקרקע מתאימה יותר לגידולי שדה שונים, ואילו קרקעות שבהן שולט המרכיב הסלעי מתאימות לגידולי מטעים. חוואר הלשון הוא התשתית העיקרית של קרקעות כיכר הירדן. קרקעות סחף ההרים מאפיינות את שטחי מניפות הנחלים שהן פוריות יותר. כתוצאה מהסחף נוצרו בגאון הירדן קרקעות סחף, הטובות לעיבוד חקלאי ומנוצלות כיום לגידולים שונים. עם זאת, גורמים כמו כמויות רבות של גיר, מליחות גבוהה, קרקע רדודה ובעיות ניקוז – כל אלה מהווים מכשול ומגבילים את הניצול החקלאי של האזור (גת וקרני, 1995: 16).
חקלאות היא הענף העיקרי שעוסקים בו תושבי האזור, ותנאי לקיומה של חקלאות באזור הוא פיתוח מקורות מים להשקיה. הנוף הטבעי, המתאפיין במרחבים חשופים ופתוחים ובצמחייה דלה – בעיקר של שיחים – הפך לנוף תרבות מקומי מעשה ידי אדם; ולצד יישובים כפריים, שדות חקלאיים, בתי רשת, כרמי ענבים, מטעי תמרים ועוד, נוספו גם נופי צומח תרבותיים, ובהם שדרות, חורשות ופיתוח נופי, אשר שינו את פני האזור לבלי הכר. עם זאת, ערכן המוסף של שמורות נוף וטבע ייחודיות הוא הבסיס לפיתוח תיירות כפרית-חקלאית האופיינית לאזור.

מאחר שהבקעה היא צומת דרכים ומעבר בשל מיקומה הגיאוגרפי ונתוניה הטבעיים, לרבות קרקע, מים ואקלים – ניכרת בה לאורך השנים פעילות אדם לצורכי חקלאות, התיישבות וביטחון. היבט זה מיוצג במחקר הארכיאולוגי אשר התפתח בשנים האחרונות ואשר ממצאיו תורמים תרומה חשובה להתפתחות המחקר הארכיאולוגי בכלל ולראייה מחודשת בכל הקשור בהתיישבות האדם בבקעת הירדן לאורך תקופות היסטוריות שונות בפרט.

מאז 1968 הוקמו בבקעת הירדן עשרים ושניים יישובים במגוון צורות התיישבות, ובהן מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וחוות בודדים. מיקום היישובים הוא בהתאם למבנה הטופוגרפי של השטח, בשתי רצועות הנפרשות לאורכה של בקעת הירדן. רצועה אחת מקבילה לנהר הירדן ולאורכו של כביש 90 ומונה את היישובים: מחולה, שדמות-מחולה, ארגמן, משואה, יפית, פצאל, תומר, גלגל, נתיב הגדוד, נערן, נעמה, ייט"ב וחוות עיינות קדם, וכן  מבואות יריחו;
רצועת היישובים השנייה ממוקמת על המורדות המזרחיים של הרי השומרון ומונה את היישובים גיתית, מכורה, חמרה, בקעות, רועי, חמדת, משכיות ורותם. רוב היישובים החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל ולאחר שנים אחדות הועברו לתנועות המיישבות והיו ליישובים אזרחיים.

עוד מראשית הדרך נוצרה זיקה מיוחדת בין חברי היישובים ובין המערך הצבאי שהוטלה עליו משימת השמירה על הביטחון לאורך גבולה המזרחי של מדינת ישראל. ראשית דרכם של תושבי האזור בין השנים 1968–1970 לוותה במצבי ביטחון ואירועים שוטפים במהלך מלחמת ההתשה, היא תקופת המרדפים.
כיום אוכלוסיית הבקעה מונה כ-4000 תושבים אשר רובם מתקיימים מחקלאות. שמותיהם הסמליים של היישובים נגזרים מעברו ההיסטורי – הרחוק והקרוב – של האזור, ומבקשים להדגיש את הקשר של עם ישראל למרחב כולו, בעבר ובהווה.

רשימת מקורות
גת, צ., וקרני, א. (1995), המטאורולוגיה החקלאית בבקעת הירדן וצפון ים המלח, השירות המטאורולוגי, בית-דגן.
ביתן, א., ורובין,ש. (1991), אטלס אקלימי לתכנון פיסי וסביבתי בישראל, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.