בית | היסטוריה | היסטוריה

היסטוריה

תיחום

מאז מלחמת ששת הימים, מכונה החלק הדרומי של נהר הירדן “הבקעה”. שם, בין בית שאן והעיר יריחו, זורם לו הנהר בנחת במדרגת גאון הירדן (ה”זור”), מפריד בין הרי שומרון ובנימין בצד הישראלי, לבין הרי הגלעד הנישאים שממזרח. למרות שתיחומה הנוכחי נוצר מתהליכים מדיניים, מהווה הבקעה יחידה גיאוגרפית מיוחדת ומוגדרת לעצמה. מלחמת ההתשה שנמשכה בעקבות מלחמת ששת הימים כשלוש שנים, העניקה לה את השם “ארץ המרדפים”.
 

ראשית ההתיישבות

בבקעת הירדן, בין כנרת וים המלח, נמצאו שרידים של ישובים חקלאיים מלפני כ-8000 שנה. כבר האדם הקדמון, (ששרידיו נמצאו, למשל, בתל עובידיה שמדרום לכנרת) ידע להתמודד עם מגבלות האקלים והקרקע. ניצול מי המעיינות הנובעים בבקעה לחקלאות שלחין, במיוחד באדמות הסחף הפוריות שבשפכי הנחלים הגדולים, יחד עם האקלים החם הממהר להבשיל את התבואה והפירות – נתנו לחקלאי יכולת טבעית להופכה למרכז חקלאי פורה : “וישא לוט את עיניו וירא את ככר הירדן כי כולה משקה… כגן ה’ כארץ מצרים, בואכה צוער” [בראשית י"ג 10].

ראשית העיור

יש המכנים את יריחו, בירת הבקעה הדרומית, כ”עיר העתיקה ביותר בעולם” ויש החולקים על כך. מכל מקום, שרידיה הארכיאולוגיים מעידים על היותה מיושבת החל מהמאה העשירית לפנה”ס, ובכך היא אחד מישובי הקבע הראשונים בתולדות האנושות. לשיא גודלה ופיתוחה הגיעה בימי בית חשמונאי ושלטון הורדוס, אז נודעה כמרכז לגידול בשמים נדירים ותמרים, וישבו בה על פי האומדן כמיליון נפש.
 

ראשית ההתנחלות

“והעם עלו מן הירדן… ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו” [יהושע ד 15].

כאן, מעט דרומה לנחל יבוק שבו קיבל יעקב אבינו את השם “ישראל” לאחר מאבקו וניצחונו על המלאך, נפתחה ההיסטוריה של היהודים כעם. כאן החלה ההתיישבות וההתנחלות של עם ישראל בארצו.

כיבוש הבקעה שהחל בנפילת חומת יריחו, יהפוך בתקופת המלוכה לכיבוש השממה והרחבת תחום היישוב. אירועים תנכיי”ם רבים שזורים בתולדות עבר הירדן וישובי עמק סוכות שבמרכז הבקעה: פנואל וסוכות – במלחמת גדעון, מחניים – במרד אבשלום, יציקת כלי המקדש מנחושת – בימי המלך שלמה: “בככר הירדן יצקם המלך, במעבה האדמה, בין סוכות ובין צרתן” [מלכים א' ז 46] ואת פנואל ותרצה אנו מוצאים הן משמשות כערי בירה למלכי ישראל.

מבצר נהדר בראש ההר

שבי ציון החוזרים מבבל מתיישבים גם ביריחו, בית חגלה וצפון ים המלח. “מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת” [מסכת תמיד ג ח]. ימי הבית השני הם ימי פריחת ההתיישבות. מבצרי המדבר שמקימים מלכי בית חשמונאי, בהם קיפרוס ודוק בכתף יריחו ומבצר אלכסנדריון בראש הסרטבה, מלמדים על כך שהם רואים בבקעת הירדן חלק בלתי נפרד מהממלכה. הר הסרטבה שימש גם כנקודת ציון להעברת ההודעה על קידוש החודשים בבית הדין בירושלים לכל יהודי הגולה בבבל: “ומאין היו משיאין משואות ? – מהר המשחה לסרטבה, ומסרטבה לגרופינא…עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש” [מסכת ראש השנה ב ד]. בנאת המדבר הנהדרת שבעמק יריחו יקימו להם ארמונות חורף משוכללים ובהם מיטב המרחצאות הניזונים ממימי המעיינות שבנערן ובנחל קלט. בעקבותם יבוא הורדוס, יוסיף וישכלל את המבנים וייפתח חקלאות מסיבית ביריחו ובבקעת פצאל.

“עמק יריחו” – כתב יוסף בן מתתיהו- “מגדל פרדסים נחמדים צפופים ובהם עולים עצי תמר רבים…ומוציאים דבש לרוב אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת.. ושם נמצא הקטף, היקר בכל פרי הארץ ההיא… ובצדק יאמר האומר כי הארץ ההיא גן א-לוהים אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היופי למיניהם למכביר… כי האדמה משיבה את הזרע המושלך אליה בברכה מרובה” [מלחמות ד, ח, ג].

בשלהי התקופה הרומית ובתקופה הביזנטית, משמש איזור ערבות יריחו כאזור מגוריהם והתבודדותם של הנזירים הנוצרים, ובמצוקי הנחלים ובבתרונות הירדן מוקמים מנזרים ומערות התבודדות רבות

 

שקיעת היישוב בבקעה

ארץ פורייה וברוכת יבול היא בקעת הירדן, אך שוסי מדבר שמטרתם השוד והגזל הפכוה לארץ לא זרועה. כאשר לא היה בכוח השלטון המרכזי או ברצונו לאכוף את עצמו על יושבי ספר הארץ , הפכה הבקעה למוזנחת ושוממה. מפעלי המים והישובים המשגשגים של בית הורדוס ובית אומיה ננטשו ונהרסו, ומן התקופה הביזנטית החל היישוב דועך. בתקופת השלטון התורכי ההתיישבות בבקעה מגיעה לשפל, המלריה מתפשטת ובבקעה שוכנים רועים ונוודים. חוקרים ועולי הרגלים שעברו בה, מתארים ביומניהם את העזובה הרבה שעומדת בניגוד מוחלט לתיאורים ההיסטוריים מהזמן העתיק. החוקר רובינסון כותב ב-1833 שמצא בביקורו ב”עיר התמרים” המפוארת עץ תמר אחד בלבד – - – .
 

ניסיונות התיישבות ציונית – סוף המאה ה-19

כשלושת אלפים שנה אחרי יהושע בן נון, בשנת תרל”ב (1872), מתארגנים בני היישוב הישן שבירושלים לרכישת אדמות ג’יפתליק שהוצעו למכירה על ידי הממשלה התורכית בסביבת יריחו. הם מבקשים להפוך את “עמק עכור” ל”פתח תקווה” לאנשים שמאסו בכספי ה”חלוקה”. בסופו של דבר העסקה לא יוצאת אל הפועל, ופתח תקווה מוקמת באדמות אומלאבס. בשנת תרמ”ב (1882 ) שוב מנסה רב צפתי בשם שמואל שולמן להשיג אישור מהסולטן בקושטא ליישב יהודים בככר הירדן, וגם נסיון זה נכשל בסופו של דבר. אנו יודעים על נסיונות נוספים, ביניהם התיישבות של כמה דייגים על שפת הירדן בשנת 1889, על התיישבות שבע משפחות ביריחו שעבדו קרקעות, שכולם נמשכים מספר חודשים עד שנתיים. אישים ציוניים רבים ראו את אדמות הבקעה הפוריות כמתאימות לרכישה והתיישבות. אהרן אהרונסון סייר והתלהב ב-1901, ד”ר לבונטין רקם תוכנית ליישוב 500 משפחות, ד”ר רופין שם עין על אדמות נחל יבוק ממזרח לירדן ב- 1911, ולאחר מלחמת העולם השנייה מתחבט יוסף וייץ האם לרכוש עשרות אלפי דונמים בצפון הבקעה בואדי מאליח ובנחל תרצה. קניית הקרקעות בדרך כלל לא יצאה לפועל.

לא רחוק משם, בצפון ים המלח, פועל מהנדס יהודי שעלה מרוסיה לקבל רשיון להפקת אשלג ממימי ים המלח, ובשנת 1930 מוקמים מפעלי ים המלח בשם “רבת אשלג”. לצידם קם ב-1939 קיבוץ “בית הערבה” שחבריו עבדו במפעל ובמקביל שטפו את האדמה המלוחה וגידלו בה בניגוד לכל התחזיות עגבניות ושאר ירקות לתפארת. בית הערבה שימשה בסיס לקבוצות הכשרה, ליחידות פלמ”ח ולקליטת עולים בלתי-ליגאליים מסוריה . במאי 1948 כבש הליגיון הירדני את המפעל ואת שכונת הפועלים, בזז והרס אותם עד היסוד. גם קיבוץ בית הערבה ננטש מיושביו בחשכת הליל.

בתקופת השלטון הירדני, בין השנים 1948-1967, תכננה הממשלה הירדנית מפעל השקיה גדול שתכליתו הייתה השקיית אדמות הבקעה במים שיוזרמו מנהר הירמוך בתעלה. תעלת הע’ור המזרחית שבוצעה בחלקה, סייעה להפריח את צפון ככר הירדן המזרחית. בבקעה המערבית, סביב יריחו ובסמוך לישובים בודדים, שוכנו עשרות אלפי פליטים ערביים שברחו במלחמת העצמאות מכפריהם.

 

מלחמת ששת הימים וחידוש ההתיישבות

בכ”ח באייר תשכ”ז, שבעה ביוני 1967, חונים כוחות השריון של צה”ל על גשרי הירדן המפוצצים.

במהלך המלחמה ולאחריה נוטשים את הבקעה תושבים רבים שחזרתם אינה מתאפשרת על אף ההסכמה הישראלית לכך. עם זאת מסכימים הירדנים ל”מדיניות הגשרים הפתוחים” ובכך מתאפשרים קשרי מסחר וכן ביקורים משפחתיים. התושבים הערביים שנשארים ביישוביהם, זוכים לסיוע ולידע ישראלי רב.

הגבול החדש הנמתח לאורך הנהר יוצר אתגרים ביטחוניים והתיישבותיים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מתווה השר יגאל אלון תוכנית כוללת להתיישבות יהודית בשטחים המשוחררים, הנקראת על שמו “תוכנית אלון”, והיא משמשת קו-מנחה בלתי רשמי לפעולותיהם של ממשלות ישראל בבקעה בעצם עד היום.

“תוכנית אלון” הושפעה מהחשיבה הצבאית-ביטחונית שליוותה את הציונות לדורותיה, הגורסת ש”במקום בו תעבור המחרשה – שם יהיה גבולנו”. לכן הציע אלון הקמת שתי שדרות של ישובים חקלאיים: לאורך הבקעה התחתונה ובמקביל לה בגב ההר (לאורך “דרך ארץ המרדפים” שנפרצה אחרי המלחמה). כך תהווה הבקעה חיץ בטחוני ותתאפשר שליטה אסטרטגית על הנהר.

רוב הישובים קמים כהאחזויות נח”ל. מחולה, הישוב הראשון בצפון הבקעה, ולאחריה ארגמ”ן, משואה וגלגל במרכזה. בתחילת שנות השבעים הוחל ביישוב הציר המערבי – בקעות, גיתית, חמרה, פצאל וייט”ב. שמות חלק מהישובים נקבע על ידי אלוף הפיקוד באותן השנים, רחבעם זאבי (גנדי) הי”ד, שהיה בקיא במורשת ישראל ובתולדות הארץ, ודחף מאד להקמת הישובים למרות שבאותם הימים עדיין התנהלה מלחמה בלתי פוסקת כנגד המסתננים הרבים שחדרו מירדן למטרות טרור.

טובי הלוחמים והמפקדים מיחידות החי”ר והצנחנים הובאו אל הבקעה, הוקמה “חטיבת הבקעה” ופותחה תורת “המרדף” שתכליתה הייתה לחסום את המחבלים ולחסלם טרם הגיעם לריכוזי הישוב הערבי. במרדפים אלו נפלו חיילים ומפקדים בכירים, וחלקם מונצחים בשמות הישובים ומחנות צה”ל שבבקעת הירדן.

 

נכון להיום

המועצה האזורית ערבות הירדן כוללת 22 מושבים, מושבים שיתופיים, קיבוצים וישובים קהילתיים. המועצה נוסדה בשנת 1980, ושטח השיפוט שלה כולל 860,000 דונם. בתוך שטח זה נמצאים כמובלעות מספר כפרים פלשתינאים, אך רובו המוחלט של השטח הוא אדמות מדינה.

חיי המתיישבים בבקעה היו ונשארו חיים של מאבק מתמיד באקלים קשה ובקרקע צחיחה, אך המאמץ המצטבר הפך את האזור מצהוב לירוק. רוב רובם של התושבים הינם חקלאים המתפרנסים מחקלאות מודרנית המיועדת לייצוא. שיעור הייצוא – 66% – הינו השיעור הגבוה ביותר בארץ.

המתיישבים, שחלקם בני דור שני ושלישי בבקעה, הוסיפו על החקלאות גם יזמויות תיירותיות ועסקיות אחרות. במושבים הותיקים נוספו בשנים האחרונות שכונות קהילתיות, נקלטו משפחות רבות ובנים חוזרים, והאוכלוסייה גדלה בהתמדה.

בבקעת הירדן פועלות היום מספר מכינות קדם צבאיות דתיות וחילוניות – בארגמן, במשכיות, בחמדת ובמעלה אפרים. מכינות אלו מכשירות את הנוער לקראת שירות משמעותי יותר, למנהיגות ואהבת הארץ, והן מעודדות את הבאים אליהן לגלות מעורבות קהילתית וחברתית באזור. אלו בנוסף למערכת החינוך המסועפת הכוללת משפחתונים ומעונות בישובים, בית ספר אזורי ממלכתי “גפנים” במרכז הבקעה ובית ספר תיכון “ירדן” במעלה אפרים. בשדמות תחולה הוקמה לפני 13 שנה ישיבת הסדר “שדמות נריה” שגם היא שמה לה למטרה את השילוב הקהילתי והמעורבות החברתית של תלמידיה בישובי הבקעה.