בית | מורשת קרב | מורשת קרב

מורשת קרב

מורשת הקרב של צה"ל וההתיישבות בצל האש והמרדפים  – בקעת הירדן, 1968–1970

קיץ 1967. צה"ל על גדות נהר הירדן. הצמחייה סבוכה והחום מעיק. גבעות החוואר בוהקות בקרני השמש ומסנוורות את העין. ושקט. שקט – אך לא לזמן רב. למדינות ערב, ובייחוד לארגוני הטרור ובראשם הפת"ח, קשה להשלים עם המפלה שספגו במלחמת ששת הימים והם ממשיכים לדבוק בעמדתם ולשלול את קיומה של מדינת ישראל. כבר בסוף יוני 1967, הם מקבלים החלטה כי יש להמשיך במאבק נגד ישראל. הפעם תועבר זירת הקרב אל תוך ריכוזי האוכלוסייה בשטחים הכבושים, כדי לרתום אותם למרידה אזרחית ולהביא ל"מלחמת שחרור עממית".

נסקור תחילה את ההתפתחויות המדיניות שקדמו למלחמת ההתשה בבקעת הירדן;
בספטמבר 1967 התקיימה בחרטום, בירן סודאן, ועידה בהשתתפות מנהיגי העולם הערבי. ההחלטות שהתקבלו בוועידה זו קיבעו את עמדותיהם של המנהיגים בנושא הסכסוך עם ישראל, שלפיהן יש להחריף את הסכסוך, ובד בבד לכפות על כל מדינות ערב להמשיך את מצב הלוחמה עם ישראל. בנוסח ההחלטה לסיכום ועידה זו נאמרו הדברים מפורשות: "אי חתימת הסכם שלום עם ישראל או הכרה בה, [...]  אי ניהול משא ומתן ודבקות בזכותו של העם הפלשתיני במולדתו."
עם זאת נקבע כי הדרך למימוש המטרות תיעשה בשלבים; בתחילה שחרור השטחים שאבדו במלחמת ששת הימים ולאחר מכן הקמת המדינה הפלשתינית. תחילה סברו המנהיגים הערבים כי לחץ מדיני בדומה לזה שהופעל על ישראל ב-1956 לאחר "מבצע קדש" יאלצהּ לסגת לגבולות 1967, גבולות טרום המלחמה. ואולם מדינת ישראל הצליחה להבהיר את עמדתה ולגייס תמיכה מדינית ברעיון כי יש להגיע להסכם שיושג במשא ומתן בין הצדדים במסגרת הסדר לפתרון הסכסוך. 

ב-22 בנובמבר 1967 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 242. החלטה זו קראה לצה"ל לצאת מהשטחים שכבש בעת מלחמת ששת הימים, לסיים את מצב הלוחמה ואת כל התביעות בהקשר לשטחים, וזאת תוך כדי הכרה בריבונות כל מדינה ומדינה באזור, בשלמותה הטריטוריאלית ובעצמאותה – וכיבודן של אלה. כמו כן נקבע בהחלטה כי יש להכיר בזכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום, בגבולות בטוחים וללא כל חשש מפעולות איום ומלוחמה בעתיד.  השגות בנוגע להחלטה זו עלו הן בצד הישראלי והן בצד הערבי, והן רלבנטיות גם היום, בחלקן. מדינות ערב קיבלו את החלק בנוסח ההחלטה הקורא לנסיגה מלאה מכל השטחים, אך המשיכו להתעלם מהקביעה ל"זכותה של ישראל לחיות בגבולות מוכרים ובטוחים", והמשיכו לטעון כי פתרון "הבעיה הפלשתינית" יתאפשר על חשבון המשך קיומה של מדינת ישראל. מנגד, מדינת ישראל התנתה את סיום מצב הלוחמה בנסיגה חלקית לגבולות בטוחים, כאלה שיאפשרו את המשך קיומה ללא תלות בערבויות בינלאומיות כאלה ואחרות.
בנאומו של נשיא מצרים, גאמל עבד אל-נאצר, מ-23 בנובמבר 1967, נאמרו בין היתר הדברים הבאים: "[... ] מה שנלקח בכוח, לא יוחזר אלא בכוח [...] אנו נתונים עתה במערכה ממושכת [...] מערכה ממושכת להתשת האויב."

ואכן, מלחמת התשה התנהלה בשתי חזיתות; בחזית המצרית – מול צבא מצרים, על גדות תעלת סואץ. ובחזית הירדנית – לאורך נהר הירדן, כקו הגבול בין ישראל לשכנותיה. אופי הלחימה מול חוליות מחבלים שונה מלחימה מול צבא סדיר ומאורגן, ומקבל ממד של לחימת גרילה. יישובי עמק הירדן, בקעת בית שאן וכוחות צה"ל בגזרת בקעת הירדן, ולצדם היאחזויות הנח"ל שהוקמו, ידעו הפגזות, ירי ארטילרי וחדירות של חוליות מחבלים אשר חצו את נהר הירדן במטרה לבצע פיגועים בריכוזי אוכלוסייה בישראל.

ראוי לציין כי פעולות ארגוני הטרור כללו אף תקיפה של מטרות ישראליות ביבשה – לאורך קו הגבול, בים ובאוויר, וכן מטרות ישראליות מחוץ לגבולות המדינה. ב-2 באוגוסט 1967 זוהתה חדירה ראשונה של חוליית מחבלים לישראל, באזור גשר אדם. החוליה הצליחה לחצות את נהר הירדן ואף לחבור אל האוכלוסייה המקומית בכפרי הגדה המערבית.  מכאן אתגר ההגנה על גבול נהר הירדן הוצב בפני צה"ל ומפקדיו.

צה"ל נקט שתי דרכים להגנה על הקו: האחת, הגנה סבילה, שכללה את בניית קו המערכת, לרבות סלילת הכביש, הכנת דרכי גישוש וטשטוש והקמת נקודות תצפית ומוצבים בנקודות השולטות על השטח והצופות אל קו המים של נהר הירדן. כמו כן, הוקמה גדר מערכת אלקטרונית, הוטמנו מוקשים, הוצבו מארבים ונערכו סיורים לאורך הגדר לפני הזריחה והשקיעה. הדרך השנייה שנקט צה"ל הייתה הגנה פעילה, אשר כללה ירי ארטילרי והפצצות מן האוויר לשיתוק מקורות הירי בצדו השני של הירדן, וכן פגיעה במחבלים במקומות התארגנותם, כמו "מבצע כארמה", שכלל תקיפה קרקעית על בסיס המחבלים בעבר הירדן המזרחי, וכן הפצצת תעלת הע'ור. 
אמצעים אלה לא הספיקו כדי למנוע חדירות של חוליות המחבלים, ועם זאת היה בהם כדי לעכב את תנועת המחבלים בשטח. נוסף על כך, התפתחה צורת קרב נוספת – היא המרדף. רפאל איתן (רפול), לימים רמטכ"ל, היה המח"ט הראשון של חטיבת הבקעה (417), אשר עליה הוטלה משימת השמירה על הביטחון השוטף של האזור. איתן הטיל את משימת המרדף בידי כוחות חי"ר מובחרים, ובהם צנחנים וסיירות. המרדפים התקיימו בתנאי שטח קשים במיוחד: ואדיות מחורצים, כוכי סלע ומדרונות תלולים וכן בטמפרטורות גבוהות האופייניות לאזור, שהפכו את המרדף למשימה קשה עד מאוד.

בסיוע מסוקים מן האוויר ובסיוע של גששים בדואים, נערכו מרדפים אחר חוליות המחבלים שאותרו. הפקודות היו לכתר אותם ולקרוא להם להיכנע. אם לא נכנעו, ההוראה הייתה לחתור למגע אש כדי לתפוס את המחבלים או להורגם. עקשנותו של איתן והיצמדותו למטרה הנחילו למפקדים ולחיילים את האמונה בניצחון בכל קרב כערך עליון להשגת היעדים שהוצבו בפני צה"ל. סביב תפיסה זו התפתחה מורשת עמוקה של מפקדים שעמדו בראש הכוחות הלוחמים, והקריאה "אחרַי" סימלה יותר מכול תפיסה זו של דוגמה אישית, דבקות במשימה תוך כדי מענה לבעיות בזמן אמת, נטילת אחריות ואמונה בצדקת הדרך.(יפה  2007)

כמו בכל קרב, גם מרדפים אלה גבו מחיר יקר של מפקדים וחיילים שנפלו במהלכם. לימים עוררה תפיסה זו של דוגמה אישית שאלות, והתעורר ויכוח בדבר מקומם של מפקדים בעת קרב. מרדפים אלה, על ערכיהם וסמליותם, היו לאבני הדרך בסיפורי מורשת הקרב של צה"ל על יחידותיו, והם שלובים בהיסטוריה המקומית של הקמת מערך התיישבות מתוך ראייה ביטחונית ולטובת העם והמדינה.

מרדף הג'יפטליק  
בבוקר 26 ביולי 1968, כעשרה קילומטרים דרומית לגשר אדם, הבחין קצין הגששים שהוביל את סיור הבוקר על תוואי דרך הטשטוש בעקבות של חדירת מחבלים, ואלה התגלו שוב על כביש ג'יפטליק-יריחו, כחמישה קילומטרים מערבית למקום שבו התגלו לראשונה. למקום הוזעק כוח המרדף. בראש הגששים ומאחור היה הכוח בפריסה רחבה, ואליו הצטרפו תוך כדי תנועה עוד שמונה לוחמים מסיירת חרוב. לשטח הגיע המח"ט, אל"מ אריק רגב, ואִרגן את הכוח לחסום את תנועת המחבלים לכיוון מערב. קצין המבצעים של החטיבה, סרן גד מנלה, זיהה תנועה חשודה במערה במצוק-סלע, במרחק של קילומטר אחד. בשלב זה לא ידעו חיילי המרדף כי חוליית המחבלים התפצלה לשלוש חוליות משנה; הראשונה במערה שבמצוק, השנייה בשטח שמעל המצוק, והשלישית התמקמה על גבעה במרחק קילומטר וחצי צפונית למצוק. כוח נוסף שהונחת ממסוק החל בתנועה בשטח, והותקף בידי מחבל. הכוח פתח באש וזרק רימונים לעבר המחבל והרגו; ותוך כדי כך, הזעיק מסוק כדי לפנות את שני הפצועים שנפגעו במהלך הקרב. כשפנה הכוח להמשיך במשימתו ולסרוק את השטח בכיוון צפון, הותקף על ידי מחבל נוסף. בשלב זה, נחת בשטח מסוק וירדו ממנו המח"ט אריק רגב, רס"ן חזי, סרן גד מנלה ועוד ארבעה חיילים. הראשונים שירדו, המח"ט אריק רגב וסרן חזי, רצו לעבר מפקד הכוח כדי לקבל ממנו דיווח, ואילו סרן גד מנלה ויתר החיילים נעו שמאלה, במטרה לאגף את המחבל. תוך כדי תנועה נפגעו שני חיילים נוספים מאש שנורתה לעברם. נוכח ההתפתחויות, נתן המח"ט פקודה להסתער על המחבל ותוך כדי מתן דוגמה אישית, נפגע ונהרג. במקביל, הסתער סרן גד מנלה מאגף שמאל, ואף הוא נפגע מכדור בלבו, נפל ומת. שאר חיילי הכוח המסתער הצליחו לזרוק רימון ולהרוג את המחבל. בסריקות בשטח התגלו שמונה מחבלים הרוגים ואחד נשבה. חמישה מחיילי צה"ל נפצעו במרדף ושניים נהרגו: המח"ט אל"מ אריק רגב ורס"ן גד מנלה.

מרדף המערה
באזור גשר אדם אותרה אור ליום 11 במרס 1969 חוליית מחבלים אשר חצתה את הירדן והצליחה לחדור לשטח בקעת הירדן. הכוחות התארגנו למרדף בעקבות המחבלים. הכיוון הכללי, תנועה ממזרח למערב, לכיוון העיר שכם. עקבות החוליה הובילו עד לגבעה המרוחקת כשני קילומטרים מהכפר מג'דל בני-פאדל. מכפר זה המרחק לשכם הוא חמישה-עשר קילומטר בלבד. מפקד המרדף הורה לחיילים לסרוק את הגבעה ובה מספר מערות אשר שימשו את תושבי האזור למגורים. בפתח אחת מהמערות ישבה אישה והיניקה תינוק ולידה שכב על דרגש ילד נוסף. לשאלת החיילים אם ראתה אנשים זרים בסביבה, השיבה בשלילה. החיילים נכנסו לסרוק את המערה, וכך העיד אחד מן החיילים על מה שקרה: "לפתע  נשמעה התפוצצות רימונים מלווה בירי קלצ'ניקוב. נשכבתי והתגלגלתי לאחור. ראיתי בפתח אחת המערות שמאחורינו כמה גברים בבגדי חאקי שירו לעברנו [...] השבנו מיד באש אל עבר היורים וכעבור כמה דקות הסתיים הקרב. כשפסקה האש גילו החיילים גופות של שבעה מחבלים, השמיני הרים את ידיו ונלקח בשבי." במרדף זה נפלו שלושה: רס"ן חנן סמסון, רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז ששון.
לצרף תמונה של שלוחת המערות וחורשת האנדרטה
ספטמבר 1970 ייזכר כנקודת המפנה במלחמה זו, שעה שממלכת ירדן יצאה בעימות גלוי כנגד המחבלים וארגוניהם במטרה לא לאפשר פעילות נוספת כנגד ישראל. אז הגיע תורם של "הימים האחרים". אלה "העולים מן הבקעה ויורדים מן ההרים". זו שעתה היפה של ההתיישבות בבקעת הירדן. מדי כמה חודשים, בין השנים 1970–1982, אוזרחה היאחזות נח"ל או עלתה על הקרקע נקודת יישוב חדשה. כל יישוב היה לנקודת אור בשרשרת המשואות המתחדשת המשלבת בין עבר והווה וצופה אל העתיד...    

מקורות:
יפה,א. (2007) המלחמה בארץ המרדפים, מערכות 412, עמ' 52-59
חוברת "ארץ המרדפים – 1967-1970"(ללא ציון שנה),מור"ק של צה"ל, קצין חינוך ראשי, ענף הסברה
מלחמות ישראל-מלחמת ההתשה 1969-1970, משרד הביטחון
צה"ל בחילו אנציקלופדיה לצבא וביטחון, ארץ המרדפים 1967-1970